<h1>תלמיד הרשב"א — קידושין</h1>
<h2>דף ח:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] מפני שנראה ככהן המסייע לבעל הבית להוליך החולין בביתו מן הגורן, ולפיכך נותן לו תרומותיו, ולכהן המסייע בבית הגרנות אין נותנין לו תרומותיו דכתיב חלף עבודתם ולא חלף שכרם, דאי יהבו ליה בשכרם איכא משום שחתם ברית הלוי, שאין נותנים לו כלום בשכרו.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ז' ע"א] והא דאמרינן קדושה פי' קדושת הגוף ואינה קרבה. וא"ת מאי טעמא אינה קרבה, אי משום דבהקדש ראשון חציו לא (חצי) [חזי] להקרבה. וי"ל דכיון דחציה הוא דבר שהנשמה תלויה [בו] ודאי יש לו כח להיות נגרר אחריה החצי האחר, מה שאין כן גבי רגל שאינו ראוי להיות נגרר אחריו כל הבהמה כיון שאין הנשמה תלויה בו, ולפיכך אין לו כח לדחות הבהמה אחריה. וכי אמרינן ברגלה של זו עולה דקדוש אותו אבר, [קדוש] קדושת הגוף כדאמרינן תמכר לצרכי הקדש ודמי(א)[ה] לחולין חוץ מדמי רגל שבה, ה"מ דאמר עולה בפי', אבל אם הקדישה סתם כי הכא דהקדיש חציה, קדושת דמים קרינן ליה.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. פי' והשתא דהויא כולה שלו ליכא למימר פשטה קדושה בכולה, לפי שבשעה שהקדיש חציו הראשון לא היה כולה שלו, ואמטול הכי אצטריך ליה למימר והקדישה, וכשהקדיש חציו הראשון ע"כ לקדושת דמים הוא, דחציו אינו ראוי להקרבה, וכשלקחה וחזר והקדישה היה בדעתו להקדישה כולה קדושת הגוף. ולא איירי במי שדעתו להקדישה קדושת דמים, דבההיא לא אמרינן קדושה קדושת הגוף ותעשה תמורה, דלא דמי להקדיש תם זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף, דהתם כיון שראוי לקדשי מזבח חייל עליה קדושת מזבח, אבל האי אינו ראוי לקדשי מזבח לא בהקדש ראשון שהחצי האחר אינו שלו ולא בהקדש אחרון שכבר נדחה, וכדאיתא במס' ערכין פ"ק דאמרי' התם אבל מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו דברי הכל פשטה קדושה בכולה, ודוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא, ומקשי' והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר.
<h2>דף כו.</h2>
[קידושין ז' ע"א] הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה. פירוש והשתא ליכא למימר פשטה קדושה בכולה, דהא של שני שותפין היא ויש לו דעת אחרת.
[קידושין ז' ע"א] וחזר ולקחה. פי' והשתא דהויא כולה שלו ליכא למימר פשטה קדושה בכולה, לפי שבשעה שהקדיש חציו הראשון לא היה כולה שלו, ואמטול הכי אצטריך ליה למימר והקדישה, וכשהקדיש חציו הראשון ע"כ לקדושת דמים הוא, דחציו אינו ראוי להקרבה, וכשלקחה וחזר והקדישה היה בדעתו להקדישה כולה קדושת הגוף. ולא איירי במי שדעתו להקדישה קדושת דמים, דבההיא לא אמרינן קדושה קדושת הגוף ותעשה תמורה, דלא דמי להקדיש תם זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף, דהתם כיון שראוי לקדשי מזבח חייל עליה קדושת מזבח, אבל האי אינו ראוי לקדשי מזבח לא בהקדש ראשון שהחצי האחר אינו שלו ולא בהקדש אחרון שכבר נדחה, וכדאיתא במס' ערכין פ"ק דאמרי' התם אבל מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו דברי הכל פשטה קדושה בכולה, ודוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא, ומקשי' והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר.
[קידושין ז' ע"א] והא דאמרינן קדושה פי' קדושת הגוף ואינה קרבה. וא"ת מאי טעמא אינה קרבה, אי משום דבהקדש ראשון חציו לא (חצי) [חזי] להקרבה. וי"ל דכיון דחציה הוא דבר שהנשמה תלויה [בו] ודאי יש לו כח להיות נגרר אחריה החצי האחר, מה שאין כן גבי רגל שאינו ראוי להיות נגרר אחריו כל הבהמה כיון שאין הנשמה תלויה בו, ולפיכך אין לו כח לדחות הבהמה אחריה. וכי אמרינן ברגלה של זו עולה דקדוש אותו אבר, [קדוש] קדושת הגוף כדאמרינן תמכר לצרכי הקדש ודמי(א)[ה] לחולין חוץ מדמי רגל שבה, ה"מ דאמר עולה בפי', אבל אם הקדישה סתם כי הכא דהקדיש חציה, קדושת דמים קרינן ליה.
[קידושין ז' ע"א] ותמורתה כיוצא בה. דאינה קרבה. וא"ת אמאי אינה קרבה, ומ"ש מבהמה שיש לה קדושת הגוף ונפל בה מום והמירה על אחרת תמימה דקי"ל בעלמא שאותה תמורה קרבה, ולא אמרינן שתהא תמורתה כיוצא בה. וי"ל כיון שהיא יכולה לצאת לחולין ע"י (חולין) [פדיון] אע"ג דבלשון תמורה לא נפקא לחולין אין לה כח להדחות תמורתה.
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ז' ע"ב] ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחים. פירוש לפי שהייתי אומר אין נדחה אלא אותו שנשחט, כגון (ושפך) [נשפך] דם הזבח או נטמאו האמורין ועדיין דם בכוס בדין הוא שיהא נדחה שהרי לא יראה עוד, אבל בע"ח שיראו אח"כ הוה אמינא שלא ידחו קמ"ל, ופלוגתא היא ביומא, ור' יוחנן לטעמיה דאמר התם ב"ח נדחים.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ יש דיחוי בדמים. פי' הראב"ד דאפי' בדבר שלא קדש מעיקרו אלא לדמים הוי דיחוי דלא הדר ונראה לקרובי גופיה, ולא חשבינן להו שנתקדשו שקרבין. וא"ת האי למאי אצטרי', כיון דאמ' דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ממילא חזינן דיש דיחוי בדמים, דהיכא אשכחן דהוי מעיקרו דקדוש גופיה מעיקר'. ברם משמע התם במס' תמורה דאמרי' התם וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא [בה] וש"מ יש דיחוי בדמים דקתני קדושה ואינה קרבה למאי קדושה לקדושת דמים. ותירץ הוא ז"ל דהאי קדושת דמים מדחה היינו יש דיחוי בדמים דהכא, כלומר יש דיחוי בדמיה שאף תמורתה דחויה מעיקרו דהכא דכל דיחוי מעיקרו היינו קדושת דמים ע"כ. וצריכי הני כולהו דאי אשמועינן ב"ח נדחים ולא אמרי' דיחוי מעיקרו, ה"א דוקא ב"ח שנראו מעיקרא הוא שנדחין כדפרשי' אבל דיחוי מעיקרו לא קמ"ל. ואי אמ' דיחוי מעיקרו הוי דיחוי הוה אמינא בדבר שאין ב"ח, אבל בב"ח לא, קמ"ל. ואי אמרת הני ה"א ה"מ היכא שהיה עליהם קדושת הגוף ונדחו מאותה קדושה ונתבזו, כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספרו ואבדו תוך הזמן והפריש אחרים תחתיהם והקריבן ואח"כ נמצאו הראשונים, דהנך קדושי מעיקרא קדושת הגוף וכיון דאידחי להו לא חזרו ומתחזו לגופייהו אלא לדמיהן, אבל כי האי גוונא לא קדיש מעיקרא אלא לדמי, כגון נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים לאחר שקרב פסחו, שמעי' מיהא דלא קירב אלא לדמי דהלכתא כי ההיא מתני' דפסחים דקתני בהו ירעה עד שיסתאב. הראב"ד.
[קידושין ז' ע"ב] וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי. דהוה אמינא אותו [ש]כבר נדחה הוא דידחה לעולם שהרי נתבזה בעודו קרבן, אבל אותו שלא נראה מעולם כגון האי, לעולם לא ידחה, מידי דהוה אמחוסר זמן שדיחוי מעיקרו והוא חוזר ונראה השתא נמי נימא הכי קמ"ל.
